מפעלי עמק דרוונט
מפעלי עמק דֶרְוֶונְט (באנגלית: Derwent Valley Mills) הם אוסף מבנים הקשורים לתעשיית הטקסטיל של אזור נהר דרוונט בדרבישייר שבאנגליה. האזור הוכרז כאתר מורשת עולמית בשנת 2001. מערכת המפעלים המודרניים הוקמה במהלך המאה ה-18, על מנת להתמודד עם הטכנולוגיה החדשה לטוויית כותנה שפותחה על ידי ריצ'רד ארקרייט. המערכת נכנסה לשימוש בכל העמק, ומאוחר יותר ברחבי המדינה כולה - כך שבשנת 1788 היו בבריטניה למעלה מ-200 מפעלי כותנה בטכנולוגיה של ארקרייט. ההמצאה ומערכת ארגון העבודה של ארקרייט יוצאו גם לאירופה ולארצות הברית. מעמדם של המפעלים דעך החל מאמצע המאה ה-19, עם מעבר שוק הכותנה מדרבישייר ללנקשייר.
 (נוסד ב-1769) | |||
| מפעל מסון שנבנה על ידי ארקרייט במטלוק באת' (נוסד ב-1769) | |||
 אתר מורשת עולמית | |||
|---|---|---|---|
| |||
| מידע כללי | |||
| סוג |
אזור תעשייה  | ||
| מיקום |
בלפר | ||
| מדינה |
 הממלכה המאוחדת | ||
| קואורדינטות | 53°06′29″N 1°33′22″W / 53.108°N 1.556°W | ||
|
www | |||
  | |||
כיוון שהמבנה התעשייתי הוקם בתוך נוף כפרי, היה צורך לבנות בתי מגורים עבור עובדי המפעל, ובאופן זה התפתחו כפרים חדשים סביב למפעלים; הכפרים הללו קיימים עד היום והם מהווים חלק מאתר המורשת העולמית. כמו כן, על מנת להוביל את תוצרת המפעלים לשווקים חדשים הוקמה תשתית תחבורה חדשה באתר. רבים מהבניינים השוכנים באתר המורשת העולמית הם גם מבנים מוגנים על פי החוק הבריטי.
מיקום עריכה
האתר משתרע על פני שטח של 12.3 קמ"ר ולאורך 24 ק"מ, בין מטלוק באת' שבצפון דרבישייר למרכז העיר דרבי שבדרום. בתחומי האתר שוכנים מתחמי מפעלים, יישובים הכוללים מגורי פועלים, סכרים על נהר דרוונט, ורשת התחבורה שנועדה לתמיכה במפעלים. האתר מורכב מהכפרים קרומפורד, בלפר, מילפורד ודארלי אבי, וכולל 838 בניינים רשומים לשימור. תשעה מבנים נוספים הוכרזו כמונומנטים רשומים. הבניינים כוללים מפעלים, מגורי עובדים, ומבנים הקשורים לחיי הקהילה של הפועלים. תעלת קרומפורד ומסילת הרכבת קרומפורד והיי פיק שסייעו בתיעוש של האזור, נכללות גם הן בגבולות האתר.
היסטוריה עריכה
בשלהי המאה ה-17, כחלק מהביגוד האופנתי שהיה בשימוש באותה תקופה, חל גידול בצריכת המשי. תומאס קוצ'ט הורה למהנדס ג'ורג' סורוקולד לבנות טחנת מים על אי באזור נהר דרוונט הסמוך למרכז העיר דרבי, בניסיון להגביר את קצב ייצור המשי באמצעות כוח המופק ממים. הניסיון הראשון נכשל, אך למרות זאת השתכנע ג'ון לום (Lomb; אחד מעובדיו של קוצ'ט) שניתן יהיה להשתמש בכוח המופק ממים בהנחה שיהיה ביקוש לכך. הוא פעל בשיטות של ריגול תעשייתי, והצליח להשיג תוכניות של מכונות מאיטליה. הוא רשם את המצאתו כפטנט ב-1719, ובנה בסמוך למפעל של קוצ'ט מפעל בן חמש קומות, שממדיו 33.5 מטרים על 12 מטרים. ב-1763, 30 שנים לאחר תפוגת רישום הפטנט של לום, היו רק שבעה מפעלים מהדגם שהוא המציא, מאחר שהביקוש למשי היה נמוך מדי. למרות זאת הוא הצליח להחדיר לשוק מערכת ממוכנת המבוססת על כוח המופק ממים, וארגן את עובדיו באופן שהיה בשימוש גם על ידי תעשיינים שחיו אחריו[1].
באותה תקופה היה המשי סחורה יקרה, ועד מהרה היה השוק במצב של רוויה עקב התפוקה הגבוהה של המכונות. החידוש הבא בייצור הטקסטיל הממוכן היה בתעשיית הכותנה שנהנתה משוק גדול יותר והציעה סחורות זולות יותר. טוויית כותנה הייתה תהליך מורכב יותר בהשוואה לייצור משי[2]. מערכת המים לטווייה פותחה על ידי ריצ'רד ארקרייט ונרשמה כפטנט ב-1769. בכל מערכת טווייה מבוססת מים היו בין 4 ל-96 פלכים, והמכונות יכלו לטוות חוטים במשך זמן רב, והיות שפעולתן לא הצריכה פועלים מיומנים, הוחלפו אלה במפקחים חסרי ניסיון שתפקידם היה לוודא כי אין בהן תקלות. תוך זמן קצר הן הפכו לפופולריות ונפוצות[3]. ארקרייט שכר שטח בסמוך לקרומפורד ב-1771, ותוך שלוש שנים החל להפעיל את המפעל הראשון שלו, וב-1776 החל לבנות מפעל שני בקרומפורד. בתקופה זו הוא פיתח מכונה לשלב שלפני הטווייה, וב-1775 רשם פטנט שני[4]. עם השלמת תהליך המיכון של הטווייה נוצר הצורך למכן גם את יתר תהליך ייצור הכותנה, ולשם כך הוא המציא מכונה המיועדת לניפוץ - התהליך שבו מונחים סיבי הכותנה במקביל. אולם לא כל המצאותיו זכו להצלחה, ועד לשנות ה-90 של המאה ה-18 בוצע ניקוי הכותנה בעבודת יד[5].
ארקרייט היה זקוק לסיוע כספי, ופיטר נייטינגייל (בעל אדמות מקומי) רכש ממנו את אחוזת קרומפורד תמורת 20,000 לירות שטרלינג (השווים ל-2 מיליון לירות שטרלינג על-פי שווי של שנת 2009[6]). נייטינגייל גם בנה עבור ארקרייט בית מגורים בשם רוק האוס שניצב מול המפעל, והעניק לו סכום של 2,000 לירות שטרלינג על מנת לבנות מפעל שני, ו-1,750 לירות שטרלינג (170,000 בשווי של 2009) עבור מגורי העובדים. בין 1777 ל-1783 בנו ארקרייט ומשפחתו מפעלים ביישובים בייקוול, כריסברוק, רוסטר (Rocester), ווירקסוורת', השוכנים ברחבי דרבישייר וסטפורדשייר. ג'דדיה סטרוט, שהיה שותפו של ארקרייט במפעל הראשון בקרומפורד, בנה מפעלים בבלפר ובמילפורד בין 1776 ל-1781[4]. תומאס אוואנס, שהיה בעל אדמות בדארלי אבי, רכש תמורת 1,140 לירות שטרלינג (110,000 בשווי של 2009) שטח בגודל 71 דונם באזור הסמוך למקום יישובו, ובנה שם מפעל כותנה ב-1782[7]. ארקרייט קיבל תמלוגים מהאנשים שהעתיקו את המכונות שלו, אם כי היו כאלה שהסתכנו בתביעה אזרחית והפרו את זכויותיו על הפטנט[4].
ב-1783 החלה בעידודו של ארקרייט בנייתו של מפעל מסון במטלוק באת'. במקביל להרחבת פעילותו של ארקרייט החל גם ג'דדיה סטרוט בפעילות בתחום תעשיית טוויית הכותנה. סטרוט נהנה מיתרון בכך שארקרייט ביצע את כל הניסויים הדרושים עם המכונות, כך שלא היה צורך מבחינתו להשקיע במחקר של טכנולוגיה חדשה. הוא הקים מפעל בבלפר - במרחק של כ-13 קילומטרים דרומית לקרומפורד, שבנייתו הסתיימה ככל הנראה ב-1781. ב-1784 נבנה במקום מפעל שני, וסטרוט בנה גם מפעל במילפורד, במרחק 3 קילומטרים צפונית לבלפר. עד ל-1793 נבנו שני מפעלים לצביעה ולהלבנה. משפחת סטרוט העריכה ב-1789 כי היא השקיעה 37,000 לירות שטרלינג (4 מיליון בשווי של 2009) במפעליה בבלפר ובמילפורד, וזכתה לרווח שנתי בסכום של 36,000 לירות שטרלינג (4 מיליון בשווי של 2009)[8].
לארקרייט יצאו מוניטין של אדם הדואג לרווחתם של עובדיו ומשפחותיהם. כך ב-1785 נבנה בקרומפורד בית ספר של יום ראשון, ובסך הכול למדו בו כ-200 ילדים[9]. ב-1789 חזרה אחוזת קרומפורד לבעלותה של משפחת ארקרייט, וזו שינתה פרטים אחדים במבנה ובמתאר שלה. בקרומפורד נבנה שוק על מנת להקים מרכז חדש לכפר. ארקרייט ארגן את השוק בכל יום ראשון כיוזמה שבה יוכלו להשתתף תושבי הכפר, והעניק פרסים לאלו שהשתתפו במספר הפעמים הרב ביותר[9]. לאחר מותו ב-1792 ירש את מקומו בנו, ריצ'רד ארקרייט הבן, שמכר את רוב מפעלי הכותנה מחוץ לקרומפורד ולמטלוק באת'. המפעלים שבתוך קרומפורד ומטלוק באת' נשארו בחזקתו, ככל הנראה על מנת להניב רווח שישמש למימון אחוזת וילרסלי[10].
באותה תקופה הוקמו בקרומפורד מספר אגודות ומועדונים. ענייני הדת בקהילה לא היו בעלי חשיבות רבה לארקרייט, ורק ב-1797 הוא הקים את כנסיית קרומפורד. ניסיונותיה של המשפחה להפוך את קרומפורד לקהילה עצמאית באמצעות הקמת השוק הוכתרו בהצלחה, והכפר המשיך לגדול עד 1840 בקירוב. מגמה זו התרחשה אף על פי שלאחר שהמפעלים הגיעו לשיאם החלה ירידה במעמדם[9].
ארקרייט הבן לא היה מעוניין להמשיך בעסקי הכותנה, ולאחר מותו של אבי המשפחה הם הפסיקו להשקיע בתחום. משפחת סטרוט לעומתם המשיכה להשקיע, וזכתה לרווחים מהמפעלים במילפורד ובבלפר. היא המשיכה לבנות מפעלים גם בעשור הראשון של המאה ה-19, העסיקה במפעליה כ-2,000 אנשים וקלטה גם את העובדים של ארקרייט בקרומפורד, וב-1833 היא הייתה לכוח החזק בתחום הכותנה בעמק דרוונט[11]. לפני שג'דדיה סטרוט החל לבנות בבלפר הכפר כבר היה מבוסס מבחינה כלכלית, כך שהוא לא היה צריך לפעול גם בתחום פיתוח הקהילה. הסטרוטים סיפקו גם שירותי חינוך, ובשנת 1817 השתתפו 650 ו-300 ילדים בבתי הספר של יום ראשון בבלפר ובמילפורד בהתאמה[12]. ביחס לקרומפורד, שאוכלוסייתו התייצבה על 1,200 תושבים בתחילת המאה ה-19, בעקבות השפע הכלכלי חל גידול באוכלוסיית בלפר מ-4,500 ב-1801 ל-7,890 ב-1831[13]. דארלי אבי אף הוא שגשג כיישוב עובדים, אך אספקת המזון לתושביו הייתה בעייתית כיוון שלא היה בכפר שוק. אוכלוסיית המקום גדלה באופן הדרגתי, וב-1831 היא מנתה 1,170 תושבים. באחד המפעלים הוקם בית ספר של יום ראשון עבור כ-80 ילדים, וב-1819 ו-1826 נבנו כנסייה ובית ספר בהתאמה[14].
למרות היותה חלק חשוב מתעשיית הכותנה ברבע הראשון של המאה ה-19, החברה של משפחת סטרוט החלה להפסיד למתחריה מעיירות המפעלים של לנקשייר. בעיית העברת הסחורות השפיעה על כל עמק דרוונט, ולנקשייר שכן באזור טוב יותר מבחינת היכולת לשנע חומרי גלם ולהקים שווקים חדשים[11]. מפעליה של משפחת סטרוט פיגרו גם בתהליך של המודרניזציה; הם היו מתקדמים מבחינה טכנולוגית בתחילת המאה ה-19, אך למרות העלייה בגודל ובעוצמה של המכונות המשיכה המשפחה להעסיק ילדים במקום מבוגרים, שהתאימו יותר למצב החדש. מצבה של החברה התדרדר גם במחצית השנייה של המאה ה-19, והיא נאלצה למכור או להשכיר חלק ממפעליה לחברות אחרות[15]. למרות זאת שרדו מבנים רבים מסוגים שונים הקשורים לתעשיית הכותנה המקומית. לעומת זאת, במפעל מסון בוצעו מספר תהליכי מודרניזציה והוא היה פעיל עד 1992.
תחבורה עריכה
תעלת קרומפורד עריכה
ערך מורחב – תעלת קרומפורד
תעלת אירווש (Erewash), שבנייתה החלה ב-1777, הייתה במקור אמצעי לשינוע פחם. המים שבתעלה זרמו מנהר טרנט שבסאולי למפעל לנגלי, השוכן במרחק של 23 קילומטרים דרומית לקרומפורד. ב-1788 ביקש ארקרייט מוויליאם ג'סופ להעריך את עלות בנייתה של תעלה שתחבר את המפעלים בקרומפורד עם המפעל בלנגלי. ג'סופ העריך את העלות ב-42,000 לירות שטרלינג (4 מיליון בשווי של 2009), וסכום זה גויס בתוך שבועות אחדים. ג'דדיה סטרוט ותומאס אוואנס, בעלי המפעלים המקומיים, התנגדו לבניית התעלה, כיוון שחששו כי היא תפגע באספקת המים למפעליהם. ברם, ב-1789 החליט הפרלמנט לאשר את בניית התעלה[16].
עלותה של תעלת קרומפורד, שנפתחה ב-1794, הייתה כמעט פי שניים מהעלות המקורית שחישב ג'סופ. בין מפעל לנגלי ומזח קרומפורד (בו הסתיימה התעלה בסמוך למתחם המפעלים) היא חצתה שתי אמות מים, 2.7 קילומטרים של מנהרות מתחת לגשרים אחדים, ו-14 תאי שיט[16]. 75% מהסחורות שהועברו דרך התעלה היו פחם וקוק, ואילו רוב הסחורות הנותרות כללו גרוסת (gritstone), עפרות ברזל, ועופרת[17]. ג'סופ השלים את בנייתן של תעלות דרבי ונוטינגהאם ב-1796, והן שימשו נתיב ישיר למרכזי הטקסטיל בערים הללו. התעלה זכתה להצלחה עד אמצע המאה ה-19, אז הורחבה דרומה מהתעלה מסילת הרכבת שחיברה את מנצ'סטר, באקסטון, מטלוק ומידלנדס. ב-1852 נמכרה התעלה לחברת רכבות, אך גם לאחר מכן המשיך מצבה להתדרדר. ב-1889 היא שימשה בעיקר לתחבורה מקומית, ונסגרה סופית ב-1944 כיוון שעלות אחזקתה הייתה גבוהה מדי. מועצת מחוז דרבישייר רכשה את התעלה ב-1974, ומאז פועלת אגודת תעלת קרומפורד לשיקום התעלה ולתחזוקתה.
מסילת הרכבת קרומפורד והיי פיק עריכה
- ערך מורחב – מסילת הרכבת קרומפורד והיי פיק
בתחילת המאה ה-19 הוצע לבנות תעלה על מנת לחבר את תעלת פיק פורסט, שהסתיימה בגשר וואלי, ביחד עם תעלת קרומפורד, על מנת ליצור נתיב ישיר בין השווקים של לנקשייר ודרבישייר. אולם העלויות היו גבוהות מדי, והתוכנית ננטשה. ג'וזיאס ג'סופ, בנו של ויליאם ג'סופ, טען כי יהיה יותר זול לבנות נתיב תחבורה עבור עגלות מאשר לבנות תעלה[18]. ב-2 במאי 1825 הועבר חוק בפרלמנט המאשר את בנייתה של מסילת רכבת בין קרומפורד לגשר וואלי. ההצעה - שנתמכה על ידי ויליאם קוונדיש, ריצ'רד ארקרייט הבן, ומספר בנקאים ממנצ'סטר - הייתה מקיפה; הצפי היה שהמסילה תהיה עבור קטרי קיטור, אף שהטכנולוגיה הייתה חדשה מדי באותה תקופה וג'ורג' סטיבנסון פיתח את הקטר הידוע בכינוי "רוקט" רק ב-1829. החלק הדרומי של המסילה, בין מזח קרומפורד לתחנת הרכבת הארדלו, נחנך ב-29 במאי 1830, וב-6 ביולי 1831 נפתח לתנועה חלק המסילה המוביל לגשר וואלי. הקטר הראשון נסע על המסילה ב-1841 (לפני כן התנועה עליה נעשתה באמצעות עגלות בלבד[19]).
המסילה הייתה בגובה 84 מטרים מעל גובה פני הים במזח קרומפורד, 385 מטרים בלדמנלו, ו-228 מטרים במזח של תעלת פיק פורסט. שינויי הגובה, שבעטיים היה צורך לבנות מספר תאי שיט בתעלה, היו קלים למעבר על מסילה. עלות בנייתה של המסילה הייתה 180,000 לירות שטרלינג, והיא הייתה גבוהה מהעלות המקורית שהוערכה ב-155,000 לירות שטרלינג (10 מיליון ו-8 מיליון במונחי 2009), אך נמוכה מעלות התעלה הצפויה, שהייתה חצי מיליון לירות שטרלינג (27 מיליון בשווי של 2009[20]). מצבה של המסילה היה תלוי במצב של תעלות פיק פורסט וקרומפורד, שהיא חיברה ביניהן. המסילה לא הייתה רווחית כיוון שבזמן פתיחתה חל פיחות בנפח התחבורה לאורך תעלת קרומפורד. ב-1855 נחקק חוק בפרלמנט שלפיו ניתן יהיה להוביל על המסילה גם נוסעים[21]. אף על פי שהעברת נוסעים הפכה לחשובה יותר עבור המסילה, מצבה המשיך להתדרדר והיא נסגרה ב-21 באפריל 1967.
מורשת עריכה
עמק דרוונט נחשב למקום שבו הוקמה מערכת המפעלים הראשונה[22]. המכונות שפותחו בעמק אפשרו את הייצור הרציף[5]. מפעל קרומפורד ומגורי העובדים, שנבנו על ידי ריצ'רד ארקרייט, היו בסיס לקהילות תעשייתיות ברחבי העולם. הסיבה לבניית היישוב במקביל לבנייתו של מפעל קרומפורד הייתה על מנת לספק מגורים לפועלים, כיוון שזו הייתה אחת הדרכים היחידות להבטיח כי העובדים ירצו לעבוד במקום. הצלחת הדגם של ארקרייט הובילה לכך שתעשיינים אחרים העתיקו אותו. יזמים כגון פיטר נייטינגייל, ג'דדיה סטרוט ותומאס אוואנס הקימו מספר יישובים מסוג זה ברחבי העמק. התעשיינים הללו דאגו לעובדיהם ולמשפחות שלהם, ובכך פעלו מנקודת מבט כלכלית שאפשרה להם מאגר יציב של עובדים[23].
חידושיו של ארקרייט לא הוגבלו רק לפיתוח יישובי עובדים; הוא המציא פטנטים רבים הקשורים לטכנולוגיית טווייה המבוססת על מים. תוקף הפטנטים שלו פג ב-1785, וכעבור שלוש שנים היו למעלה מ-200 מפעלים כאלה בבריטניה[24]. ניו לנארק שבסקוטלנד - אף הוא אתר מורשת עולמית - הושפע במידה רבה מפעילותו של ארקרייט בעמק דרוונט; המקום זוהה כאתר פוטנציאלי להקמת מפעל במסגרת ביקור שערכו בו ארקרייט ודייוויד דייל ב-1784. זמן מה לאחר מכן הקים דייל ארבעה מפעלים בניו לנארק; הם היו דומים למפעל מסון היל, ולפחות שניים מתוכם פעלו בטכנולוגיה שפותחה בעמק דרוונט, אם כי מערכת המפעלים הייתה שונה מזו שבעמק. ניו לנארק נרכש על ידי רוברט אוון ב-1799, והלה הרחיב במידה רבה את הפעילות החברתית בהשוואה לעמק[25]. סלטייר - אף הוא אתר מורשת עולמית - הוקם ב-1853 והיה מאופיין במגורי עובדים ומתקניהם, ואף במאפיינים אחרים של מערכת המפעלים שפותחה על ידי ארקרייט[26].
ב-1774 העבירה הממשלה הבריטית חוק שלפיו חל איסור על ייצוא "כלים או מכשירים" ששימשו בתעשיות הכותנה והפשתן. כתוצאה מכך הדרך היחידה להפיץ את הטכנולוגיות החדשות שפותחו בבריטניה למדינות אחרות הייתה באמצעות ריגול תעשייתי. קארל דליוס עבר באנגליה והעביר את התוכניות של חלק מהמצאותיו של ארקרייט לאדם בשם יוהאן גוטפריד ברוגלמאן; ברוגלמאן ניצל את המידע על מנת להקים מפעל ברטינגן שליד דיסלדורף שבגרמניה, וזה החל לפעול ב-1784. הוא קרא ליישוב הסמוך למפעל בשם קרומפורד. היה זה מפעל ארקרייט הראשון ביבשת אירופה[26]. השיטות לטוויית כותנה שפותחו בעמק דרוונט הגיעו גם לאמריקה. ב-1790 היו בארצות הברית פחות מ-2,000 פלכים שהונעו על ידי גלגלים המכונים Spinning jenny, ובאותה תקופה היו בבריטניה 2.4 מיליון פלכים כאלה. הדגם של מפעל ארקרייט הובא לאמריקה על ידי מהגרים כגון סמיואל סלייטר, שהיה במקור מעמק דרוונט, והקים את מפעל סלייטר[27]. טכנולוגיות רבות שפותחו בעמק דרוונט אומצו בתעשיות טקסטיל אחרות; עד אמצע המאה ה-20 בוצע הטיפול במכונות ניפוץ שהומצאו על ידי ארקרייט. בזכות מערכת המפעלים ניתן היה לייצר בזול מוצרי טקסטיל וביגוד[5].
שימור עריכה
ב-1971 נערך בעמק פסטיבל לזכרו של ארקרייט, וזמן קצר לאחר מכן הוקמה אגודת ארקרייט לשימור המונומנטים התעשייתיים בדרבישייר. המתחם של מפעל קרומפורד נרכש על ידי האגודה ב-1979, ובכך היא מנעה את הריסת המבנים הקשורים למפעל. מלבד מניעת הרס האתר שאפה האגודה להתחיל בשיקומו. המפעלים היו מזוהמים היות ששימשו לאחסון חומרים תעשייתיים שונים לאחר הפסקת ייצור הכותנה, וביוזמת האגודה המפעלים נוקו ושוקמו בעלוּת חמישה מיליון לירות שטרלינג ובסיוע המועצות המקומיות, סוכנות הפיתוח של מזרח המידלנדס, קרן המורשת האנגלית וקרן הלוטו למורשת. מפעל קרומפורד מאוכלס על ידי מספר עסקים קטנים ומשמש גם לחינוך.
מפעלים רבים בעמק שרדו לאורך השנים למרות דעיכת תעשיית הכותנה המקומית, וחלקם שימשו עבור מטרות אחרות. רוב בתי הפועלים עדיין קיימים כמקומות מגורים. בשנות ה-70 וה-80 ניסו הרשויות המקומיות וקרן המורשת האנגלית למנוע את ההידרדרות במצב הבתים והמפעלים באמצעות ייעוץ לבעליהם ומענקים לעבודות השימור. כאשר הוגשה המועמדות להכרזה כאתר מורשת עולמית בשנת 2000, היו 26 מתוך 838 הבניינים הרשומים באזור במצב שימור גרוע, וברשימת המבנים בסיכון של קרן המורשת האנגלית[28].
המפעלים בעמק דרוונט הועמדו להכרזה כאתר מורשת עולמית בשנת 2000. האתר הוצע להכללה ברשימה (יחד עם הנוף התעשייתי בבלנאבון, ניו לנארק וסלטייר) על מנת להגדיל את ייצוגם של אתרים תעשייתיים היסטוריים[29]. ההצעה התקבלה, והמפעלים הוכרזו בשנת 2001, לפי הקריטריון השני והקריטריון הרביעי להכללה ברשימת אתרי המורשת העולמית, כאתר מורשת עולמית תרבותי. "שותפות מפעלי עמק דרוונט" אחראית, בשם הממשלה הבריטית, לניהול האתר. ביוני 2009 נפגע מפעל באת' סטריט שבדרבי עקב שרפה. הבניין היה חלק מאתר המורשת העולמית, ותוארך למאה ה-18.
מוזיאון עבודת הטקסטיל שבמפעל מסון היל מציג את אוסף האשוות (Bobbin) הגדול ביותר בעולם[30]. בבניין הצפוני של מפעל בלפר שוכן מרכז המבקרים של העמק. במרכז זה יש תצוגה של מכונות ופריטים נוספים הקשורים להיסטוריה של תעשיית הטקסטיל המקומית. במפעל לום, השוכן בקצה הדרומי של האתר, נמצא המוזיאון התעשייתי של דרבי.
המפעלים בעמק דרוונט הם נקודת עוגן (Anchor point) במסלול האירופי למורשת תעשייתית (European Route of Industrial Heritage)[31].
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- Conrad Jr, James L. (1995), ""Drive That Branch": Samuel Slater, the Power Loom, and the Writing of America's Textile History", Technology and Culture 36 (1): 1–28
- Cooper, Brian (1983), Tranformation of a Valley: The Derbyshire Derwent, London: Heinemann
מסמך המועמדות של שותפות מפעלי עמק דרוונט:
- Derwent Valley Mills Partnership (2000), Nomination of the Derwent Valley Mills for inscription on the World Heritage List, Derwent Valley Mills Partnership
קישורים חיצוניים עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של מפעלי עמק דרוונט- אגודת ארקרייט
הערות שוליים עריכה
- ^ מסמך המועמדות, עמ' 93–94.
- ^ מסמך המועמדות, עמ' 94
- ^ מסמך המועמדות, עמ' 96.
- ^ 1 2 3 מסמך המועמדות, עמ' 94–95.
- ^ 1 2 3 מסמך המועמדות, עמ' 96–97.
- ^ בדיקת שווי מטבעות בעבר (רלוונטי גם להתאמות השווי הבאות)
- ^ מסמך המועמדות, עמ' 106.
- ^ מסמך המועמדות, עמ' 101–102.
- ^ 1 2 3 מסמך המועמדות, עמ' 100
- ^ מסמך המועמדות, עמ' 98
- ^ 1 2 מסמך המועמדות, עמ' 102–104
- ^ מסמך המועמדות, עמ' 105
- ^ מסמך המועמדות, עמ' 100–104.
- ^ מסמך המועמדות, עמ' 110
- ^ מסמך המועמדות, עמ' 32 ועמ' 102–103.
- ^ 1 2 קופר, עמ' 191
- ^ קופר, עמ' 192
- ^ קופר, עמ' 199–200.
- ^ קופר, עמ' 202
- ^ קופר, עמ' 200 ו-203
- ^ קופר, עמ' 203
- ^ מידע באתר אונסק"ו
- ^ מסמך המועמדות, עמ' 27
- ^ מסמך המועמדות, עמ' 33
- ^ מסמך המועמדות, עמ' 29
- ^ 1 2 מסמך המועמדות, עמ' 30
- ^ מסמך המועמדות, עמ' 30–31. קונראד, עמ' 1.
- ^ מסמך המועמדות, עמ' 134
- ^ מסמך המועמדות, עמ' 3
- ^ מידע באתר הרשמי
- ^ MASSON MILLS WORKING TEXTILE MUSEUM
