תאולוגיה
| ערך מחפש מקורות | |
תאולוגיה (מיוונית: theos אלוהים, logos עיון ובעברית: תוֹרַת הַאֶמוּנָה) היא חקר האלוהות (בפרט זו המסווגת כתאיסטית) וכן יחסי האדם והאלוהים וזאת באופן שיטתי על פי אמות מידה שהוחלט עליהן באסכולה מוגדרת, רציונליות או שאינן רציונליות.
הגם שתחילתה של התאולוגיה והנחלתה בעת העתיקה במוסדות דתיים, כגון מנזרים, בימי הביניים הונהג לימודה באוניברסיטאות באירופה.
היסטוריה של המושג עריכה
המושג "תאולוגיה" שימש בספרות היוונית הקלאסית, כשמשמעו "דיון על האל או על הקוסמולוגיה".[דרוש מקור: מדויק] אריסטו חילק את הפילוסופיה התאורטית למתמטיקה, פיזיקה ותאולוגיה, כשאת האחרון ניתן להקביל למטאפיזיקה, בה אריסטו כלל דיון בטבעו של האלהות. הוגה הדעות הלטיני מרקוס טרנטיוס וארו, אשר הושפע מהספרות היוונית, הבחין בין שלושה סוגים של דיון כזה: מיתי (המתייחס למיתוסים של האלים היווניים), רציונלי (ניתוח פילוסופי של האלים והקוסמולוגיה) ואזרחי (המתייחס לטקסים ולחובות של הדת הציבורית).
המושג אומץ על ידי מחברים נוצריים. הוא מופיע שוב בכמה כתבי יד של הברית החדשה, בכותרת של ספר ההתגלות בברית החדשה: "ההתגלות של יוחנן "התאולוג"". אך שם כנראה מדובר בשימוש שונה מעט בשורש "לוגוס", כשהכוונה אינה "דיון רציונלי" אלא "מילה" או "מסר": הכוונה היא כנראה שמחבר ההתגלות מוסר לנו את המסר האלוהי, ולא שהוא היה תאולוג במובן המודרני של המילה.
מחברים נוצריים אחרים השתמשו במושג במשמעויות שונות:
- כמה מחברים לטיניים, כמו טרטוליאן ואוגוסטינוס השתמשו בהבדלה המשולשת של וארו, שהובאה לעיל.
- אצל אבות כנסייה יווניים מסוימים, "תאולוגיה" התייחסה באופן צר לדיון על הטבע והמאפיינים של האל.
- אצל אבות אחרים, "תאולוגיה" יכלה הייתה להתייחס באופן צר עוד יותר, לדיון על טבעו האלוהי של ישו (במובן זה גרגוריוס מנזיאנזוס כונה "התאולוג": הוא היה תומך נלהב באלהותו של ישו).
- במקורות יווניים ולטיניים מהעת העתיקה וגם ימי הביניים, "תאולוגיה" (במובן של "תיאור או סיפור של דרכי האל") יכלה פשוט להתייחס לתנ"ך.
- במקורות לטיניים סכולסטיים, המושג התייחס למחקר הרציונלי של הדוקטרינות של הדת הנוצרית, או (ליתר דיוק) הדיספלינה האקדמית שחקרה את התובנות והמשמעויות של השפה והטענות של התנ"ך ושל המסורת התאולוגית (המסורת הזו סוכמה ב"משפטים" של פטר לומברד, ספר של מובאות מאבות הכנסייה).
במובן אחרון זה משתמשים לרוב כיום (אם כי המובן השני גם הוא משמש בחלק מההקשרים האקדמיים והכנסייתים), ואם כי המושג "תאולוגיה" יכול להתייחס לכל דיון ביחס לאל או לאלים, או בעצם דיון על כל נושא דתי, הוא בדרך כלל משמש לציון המחקר האקדמי (באוניברסיטאות, סמינרים דתיים, או במקומות אחרים) של הדוקטרינות של דת כלשהי, או של היחסים והניגודים בין דתות שונות, אם כי תחום אחרון זה בדרך כלל קרוי "מחקר השוואתי של הדתות".
תאולוגיה ודתות שאינן נצרות עריכה
בחוגים תאולוגיים אקדמאיים, יש דיון מסוים סביב השאלה, האם "תאולוגיה" היא פעילות שמיוחדת לדת הנוצרית, או שגם דתות אחרות עוסקות בה. יש שאומרים כי המושג מתאים דווקא לדתות שמאורגנות סביב מערכת אמונות מורכבת – דת שמיוסדת על דוקטרינות מסוימות, שמזמינות חקירה ובדיקה, בייחוד אמונות או דוקטרינות שקשורות לאלוהים ("תאוס"), ולפיכך הוא מתאים פחות להקשרים דתיים שמאורגנים או מובנים בצורות אחרות. כך, לדוגמה, יש קורסים אקדמאיים על בודהיזם, שעוסקים בחקירה רציונלית של ההבנה הבודהיסטית של העולם, שמעדיפים את הכינוי "פילוסופיה בודהיסטית" על פני המושג "תאולוגיה בודהיסטית". אחרים טוענים כי באסלאם, הדיון התאולוגי המקביל לזה הנוצרי הוא (לפחות בתקופה המודרנית) פעילות מינורית, וכי אנלוגיה איסלאמית מתאימה יותר לדיון התאולוגי הנוצרי היא החקירה והפיתוח של החוק האיסלאמי – השריעה.
תאולוגיה והפילוסופיה של הדת עריכה
התאולוגיה בדרך כלל מניחה את האמיתות של לפחות חלק מהאמונות הדתיות, ולפיכך היא שונה מהפילוסופיה של הדת, שאינה מניחה את אמיתותם של אמונות דתיות כלשהן.
בעקבות כתביו של התאולוג האמריקאי האנס פריי, נוכל לתאר את היחס בין התאולוגיה לפילוסופיה של הדת באופן הבא: בקצה אחד של הקשת נמצא דיונים על תופעות וטענות דתיות, כאשר הדיון הוא כולו במושגים של דיסציפלינה חילונית כלשהי (כגון פסיכולוגיה או אנתרופולוגיה חברתית), ללא התייחסות לדעותיהם של מאמיני אותה הדת לגבי התופעות והטענות האלה (לבד מכאשר הדעות הן סימפטומים של התופעה שהחוקר מנסה להסביר). בקצה השני של הקשת ישנם דיונים של התופעות והטענות האלה, שמשתמשים אך ורק במושגים של המאמינים הדתיים עצמם, כשהם חוקרים את המבנה הפנימי של ראיית עולם דתית כלשהי. בין שתי הגישות הקיצוניות האלה יש מגוון רחב של מחקרים תאולוגיים, המחפשים התאמה בין שני סוגי התיאור האלה – דבר זה נכון לגבי הגישות התאולוגיות השמרניות כמו גם לגבי הגישה הליברלית. (לדוגמה, תאולוג שמרן עשוי להקביל בין טענות שנמצאות בכתבי הקודש של הדת לגבי אירועים היסטוריים, לבין תיאור של העבר כפי שהוא עולה מהמחקר ההיסטורי, כשהוא טוען שישנה התאמה בין שני התיאורים הללו, ואולי אף יטען לקיומו של קשר חזק יותר. מצד שני, תאולוג ליברל עשוי להיות מעוניין יותר בחקר ההתאמה בין הטענות האתיות של הדת לבין הרעיונות של פילוסופיה חילונית כלשהי, כגון האקזיסטנציאליזם). אך יש הבדל עקרוני בין סוגי הדיונים האלה, על פי מתן עדיפות לדיון החילוני או לתיאור הדתי הפנימי: איזה דיון הוא שקובע את סדר היום, איזה הוא שמחליט בסופו של דבר, וכן הלאה. במושג "תאולוגיה" ניתן להשתמש על מנת לציין כל אחד מהדיונים האלה, וכן את הקיצון שמגביל עצמו לתיאור דתי עצמי; המושג "פילוסופיה של הדת" מתאים לקיצוניות השנייה, ולדיונים רבים שנמצאים באמצע; אך מתברר כי הוא יוגבל להתאמות שמעניקות עדיפות לדיון החילוני.
במידה שבה התאולוגיה סומכת על המושגים של מאמיני הדת עצמה, מסתבר כי היא תחקר בידי אלה שיש להם מחויבות כלשהי למושגים הללו: כלומר, או בידי מאמינים של הדת, או בידי אוהדים של הדת הזו. אמנם, אין צורך להיות מאמין כדי להיות תאולוג: יש שלומדים תאולוגיה פשוט כדי להבין טוב יותר את מבנה הדת ואת המשמעויות שלה, או כסוג של ניסוי חשיבה – אם כי ככל שמתרחקים מהקצה של הפילוסופיה של הדת לכיוון התאולוגיה, המאמינים נעשים יותר ויותר שכיחים.
תאולוגיה וטרנספורמציה עריכה
בנצרות המזרחית, יש דגש גדול יותר על תפילה מאשר על חשיבה אינטלקטואלית ולימוד כדרך להבין ולהתקרב לאל, ולפיכך כ"תאולוגיה" הנכונה. אבות כנסייה מוקדמים רבים תיארו את התאולוג כאדם ה"מתפלל באמת".
באופן דומה, נוצרים אחרים, וכן מאמינים בדתות אחרות, מאמינים כי לימוד על האל ללא כל יחס או רצון ליחס עם האל הוא דבר כמעט חסר משמעות, והם מאמינים כי רק ביחס כזה אפשר להיפגש עם האל באופן מספיק על מנת לאפשר בחינה והבנה של הטענות על האל. אך אחרים טוענים כי אפשר לעסוק בנושאים שקשורים לאל כניסוי היסטורי, אנתרופולוגי, או סוציולוגי, ויחד עם זאת לא לרצות להיות קשור באופן אישי לאל כפי שהוא מוצג בדת.
אך באופן כללי יותר, תאולוגים רבים מסכימים כי מכיוון שהנושאים שהתאולוגיה עוסקת בהם קשורים לאמונות ולהתחייבויות העמוקות ביותר של האדם, בלתי אפשרי ללמוד תאולוגיה באופן מנותק לחלוטין: המחקר התאולוגי מערב את העצמיות באופן שגורם לאובייקטיביות להיות קשה. המחקר התאולוגי (אם יעשה ברצינות ועם ראש פתוח), טוענים אותם תאולוגים, יביא פעמים רבות לשינוי אישי כלשהו – אם כי השינוי הזה יכול להיות שונה מאוד מאדם לאדם.
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- משה זאב סולה, מורה-דרך בפילוסופיה של הדת, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשל"ח-1978.
- ישי מבורך, תאולוגיה של חסר: על אמונה שלאחר התוהו, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2016.
- ד"ר דרור פימנטל הֶדֶף העודפוּת, על ספרו של ז'אן לוק מריון "על העודפות: עיונים בתופעות הרוויות", היחידה להיסטוריה ותאוריה, בצלאל // גיליון מספר 7 - רובדי הזמן: חיים, מוות וזיכרון, ינואר 2008
