9 בספטמבר 1940, ארבע אחר הצהריים: שגרת החיים התוססת של תל אביב מופרת כשחיל האוויר האיטלקי מפציץ את מתחם הרחובות בוגרשוב-טרומפלדור התוצאה: 125 הרוגים בהפצצה הכבדה ביותר שהיתה אי פעם על העיר ושנמשכה 45 שניות בלבד מאיה זמיר חזרה 67 שנה אחורה, לימים שבהם הקשר בין תל אביב למושג בועה היה מקרי

[ מאיה זמיר  ]

"האויב האכזרי לא פסח גם על תל אביב, עיר הפרזות ושוחרת השלום, ופגע בתושבים שקטים בבתיהם או בעוברי דרך. עירנו שיכלה היום קורבנות אדם מרובים, פצועים ונזקים קשים ברכוש. אנו מתאבלים קשה יחד עם משפחות הנפגעים של נפשות תושבינו שנקטפו כהרף עין, בהן זקנים, נשים וטף"
(מתוך פנייתו הנרגשת של ישראל רוקח, ראש עיריית תל אביב, אל תושבי העיר ההמומה, 1940)

ביום שני, 9 בספטמבר 1940, בשעה ארבע אחר הצהריים, הופגזה תל אביב על ידי חיל האוויר האיטלקי. "ברד הפצצות" (הדעות חלוקות בשאלה האם המטוסים הגיעו מרודוס ומכרתים או דווקא מלוב) נפל בהפתעה גמורה על מתחם הרחובות טרומפלדור-בוגרשוב וגרם ל-125 הרוגים ול-239 פצועים. "שמענו מטח של בומים בכל האזור", נזכר נפתלי דרזנר, שהיה אז בן 13. "עמדתי על הגג כי צפיתי בבניין שבנו מול הבית שלנו ולפתע התמלא האוויר באבק סמיך".
ב-13 בספטמבר כתב רוקח בעיתון העיריה: "ידענו כי לאויב יש יותר ממטרה צבאית וזוהי המטרה הגזעית, ואין פצצות יקרות כדי להשמיד את היהודים שנואי הדיקטטורים: ויש מקום במזרח הנקרא ארץ ישראל ובה עיר עברית חיה, תוססת וערה -  תל אביב".
"גורם ההפתעה העצים את הטראומה שחוותה העיר, שנפגעה פגיעה מאוד חזקה. בתים נהרסו כמעט בכל רובע בעיר", מסביר אילן שחורי, מומחה לתולדות תל אביב. "זו היתה תחילת שנת הלימודים וילדים רבים נהרגו. למרות פריצת מלחמת העולם השנייה ב-1939 לא היה ביישוב העברי מושג מוחשי על האיבה כלפי היהודים".
"ראש העיריה היה חדור תחושת אסון עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה", מספר ההיסטוריון ד"ר חיים פיירברג מהחוג להיסטוריה של עם ישראל והמכון לחקר האנטישמיות באוניברסיטת תל אביב. "משנת 1938 הוא גרס שהעיר העברית הגדולה בארץ ישראל תהיה מטרה ודאית להפצצות מהאוויר. הוא בעיקר חשש שתל אביב תותקף בגזים רעילים. ממשלת ארץ ישראל ביטלה את חששותיו ודחתה בקש את הפצרותיו להשקיע אמצעים במיגון העיר.
"עם התחדשות המלחמה, באפריל 1940, הותר לעיריה להקים מקלטים ציבוריים, אולם אך ורק מהתקציב העירוני השוטף, והתושבים נקראו למגן את הכניסות לבתים. בחודשים יולי-ספטמבר הותקפו חיפה ומתקניה האסטרטגיים מספר פעמים. ההתקפה על תל אביב התרחשה ללא התראה מוקדמת: לפחות חמישה מטוסים תקפו את העיר בשלושה צירים. הציר הדרומי -  לאורך (וסביב) רחוב טרומפלדור ועד רחוב הנביאים; המרכזי -  לאורך הרחובות מנדלי מוכר ספרים ופרישמן; והצפוני -  לאורך (וסביב) רחוב לסל ועד הכפר סומייל-מסעודיה. התקיפה נמשכה כ-45 שניות. רוב הפצצות נפלו בציר הדרומי, שם גם נגרמו מרבית האבדות בנפש ומרבית הנזקים ברכוש".
"מטוסים מאיטליה, בת בריתה של גרמניה, הטילו את הפצצות ללא הבחנה וללא שום מטרה צבאית על אזרחים שלווים", משחזרת שולה וידריך, חוקרת תולדות תל אביב. "עד היום קשה להבין למה המטוסים האלה הגיעו לכאן".

אחרי הרעש
תל אביב של שנות ה-40 היתה עיר מרכזית ומתפתחת, שניהלה חיים תוססים ונטולי דאגה והיוותה את המרכז התרבותי של היישוב היהודי. אלא שעם פרוץ מלחמת העולם השנייה, יחד עם הארץ כולה, החלה להסתנן גם אליה אווירת שעת חירום. בשבועות הראשונים למלחמה היתה העיר נתונה בבהלת אגירה מופרזת. לאחר זמן מה שקטה הבהלה וחיי השלווה חזרו למסלולם. "קראנו עיתונים וידענו שמתחוללת באירופה מלחמה", מספר דרזנר. "ובכל זאת חיינו בתל אביב בצורה שקטה ובלתי מאוימת תחת השלטון הבריטי".
דרזנר, 80, מנהל בית ז'בוטינסקי בעברו, חווה את יום ההפצצה כיום הנורא ביותר בחיי תל אביב עד היום.

העיר התאוששה מהר, אבל כמו במלחמת המפרץ הראשונה היו רבים ששלחו את הילדים אל מחוץ לעיר כדי להיות בטוחים יותר".
שירותי ההתגוננות העירונית ידעו כיצד לפעול ביעילות כדי להקטין את ממדי האסון, כשהם מקבלים בזה אחר זה הודעות ממקומות שונים בעיר על פגיעות ושריפות רבות, הרוגים ופצועים. גם מגן דוד אדום ומכבי האש נכנסו לכוננות גבוהה. פלוגות ההצלה ניגשו לטפל בהריסות ובהוצאת הנפגעים שנלכדו תחת הריסות המפולת וילדים בני 13 התנדבו בפינוי ריהוט, הכנת חומרי חבישה, ניקוי מכשירים בנקודות מד"א וטיפול בילדים.
פועלי רשת המים העולמית, חברת החשמל ורשת הטלפון החלו מיד בתיקון השירותים שנפגעו. בפעולות ההצלה השתתפו כמתנדבים גם אנשי צבא מהצבאות השונים שנמצאו בחופשה בעיר. הסופר גרשון שופמן תיאר את הימים שאחרי ההפצצה: "והנה הימים הראשונים אחרי הרעש. תלי מפולת ובתים הרוסים למחצה, לשלישי ולרביעי; בתים נטולי גזוזטרות, מתוך שלד בניין מזדקר כלפי מעלה נדבך מדובלל, תלוי ועומד בפני עצמו, שמצטרף בצורתו אל בתרי העננים בשמי הערב, נכאים קולחת שיחת נשים על חשכה בסמטה הנפגעת, אישה זקנה נפטרת מחברתה מתוך אמירה אחרונה: שנתראה בחיים".
239 נפגעים הובהלו לתחנות מד"א שפוזרו בשלוש נקודות בעיר. 127 מהם פונו לבתי החולים הדסה ואסותא, שם עברו ניתוחים. 125 ההרוגים הועברו לאולם בית הספר בלפור כדי לאפשר את זיהוים. עבודת הזיהוי היתה קשה, משום שחלק מהגופות היו חרוכות. "היו שם שורות של הרוגים", מספר פרופ' סעדיה מנדל, יו"ר ועדת התכנון הארצית של המועצה לשימור אתרים, שהיה בן 10 בזמן ההפצצות. "אמי יצאה לחפש את אחי, אסא, ונהרה עם שאר תושבי העיר לבית הספר בלפור, שם היא זיהתה בין כל ההרוגים את בנה".
משפחת מנדל גרה אז ברחוב הנביאים 30. "בשעות אחר הצהריים המוקדמות תכנן אסא לצאת להתעמל באולם ברחוב הס. הוא ירד לרחוב כדי לתפוס את האוטובוס ואז גילה כי שכח את כרטיסיית האוטובוס במכנסיים המכובסים, לכן הוא עלה על הגג שבו כיבסו באותם ימים, לקח את הכרטיסיה וירד לרחוב בשנית. הוא לא עלה על האוטובוס מכיוון שבדרך פגש חבר שהלך איתו ברגל. הם הגיעו עד לטרומפלדור ושם אסא נהרג מההדף. בשנייה של הפיצוץ אמי צעקה 'אסא'. היא ידעה שאסון קרה. לאחר המקרה שוחחנו על כך שוב ושוב: אם לא היה שוכח את הכרטיסיה, אם היה עולה על האוטובוס, אז הוא לא היה נהרג! עם הזמן נעשיתי פטאלי. גורלו של אסא היה למות".

בימים שאחרי האסון כולם בעיר עזרו זה לזה. אני זוכר את עצמי מסתובב ברחובות והירקנים ברחוב דיזנגוף נותנים לי ירקות להביא לאמא".
העיר חזרה לשגרה, וזכר החללים עומעם מהר מאוד. רק בשנת 1995 עיריית תל אביב, ובראשה רוני מילוא, הציבה אנדרטה לזכר חללי שתי ההפצצות בשדרות בן ציון-המלך ג'ורג'. לולא צבי, שכיהן אז כחבר מועצת העיריה, כנראה שהם היו נשכחים עד היום. "הובלתי את המהלך להנצחת בני עמנו שנהרגו", הוא אומר. "רבים מהקבורים נקברו ללא שם, מכיוון שהיה קושי לזהותם. אז אספתי רשימות מהחברה קדישא, אימתי אותן מול משרד הפנים והתקשרתי למשפחות השכולות. היה קשה לאתר את כולם, אבל מתוך הצער שהיה בי על אבא היה לי הלהט להנציח את החללים".
מנדל מספר על אפליית אזכור החללים מכפר סומייל. "מה שעורר את כעסי היה המשפט 'וכמו כן, שבעה בני מיעוטים נהרגו בהפצצה'. למה 'וכמו כן?'".
צבי: "העיריה טיפלה ביעילות רבה באסון ובשיקום ההריסות, הפצועים והמשפחות השכולות, אך היא השכיחה את האסון. בשנה שעברה ריססו את האנדרטה, ואני ניקיתי אותה במו ידי כשדמעות זולגות מעיני. רק לפני שנה, הודות לרון חולדאי, הוזמנו לראשונה להשתתף בטקס של חללי פעולות האיבה בעיר (בעקבות החלטת הממשלה משנת 2000 -  מ.ז). הדור הזה צריך לדעת שגם יהודים בארץ ישראל נרצחו על ידי הצורר הנאצי. צריכים להזכיר אותם ביום השואה ולקיים טקס פעם בשנה. החללים נהרגו למען מטרה לאומית, והדור שלנו צריך לזכור שהוא חי היום בזכות אלה שנפלו אתמול".