היפנים שוב מחייכים

ארבע לפנות בוקר של יום שני, ברחוב משתולל מזג אוויר נוראי כהכנה לטייפון ענק הנמצא בדרך לדרום יפן אבל בפנים, בתוך הספורט בר, כמה עשרות יפנים מגובים בארבעה זרים מביטים מרותקים במסכים הגדולים והדקים שעל הקיר. המראה מסביב מייד גורם לי לחשוב על אסון הטבע אשר פקד את יפן לפני ארבעה חודשים. במשך ימים ושבועות אומה שלמה רותקה למסך הטלוויזיה והביטה כלא מאמינה כיצד חבל ארץ ענק הפך לגל חורבות בהינף יד אחד של איתני הטבע, ידיעות רעות פינו את מקומן לידיעות רעות יותר ובכל יום בהו תושבי יפן בחדשות הערב בפנים נפולות. הפעם זה אחרת, העיניים הנעוצות במסכים נוצצות מהתרגשות והתמונות המשודרות בשידור חי מגרמניה מביאות את הקהל לצעוק קריאות עידוד שמחות בכל פעם שנבחרת הכדורגל של נשות יפן מצליחה לסכן את שער הקבוצה האמריקאית.

הנבחרת נקראת כאן ביפן 'נאדשיקו', מונח עתיק מהתקופה הפיאודלית המתאר את האישה האידיאלית. ה'נאדשיקו' היא האשה המסורה אשר תעשה הכל למען בני משפחתה ותסבול חיי עוני קשים על מנת לתמוך בבעלה הלוחם. במהלך מלחמת העולם השנייה הפכה ה'נאדשיקו' לאשה היפנית שתמסור את חייה בעבור הקיסר וכיום, לאחר שישים שנה של שקט ושלום כל מה שאשה יפנית צריכה לעשות על מנת לזכות בתואר 'נאדשיקו' הוא לדעת לבעוט בכדור.

המשחק מתחיל טוב מבחינת יפן, הקהל בבר מעודד את הסמוראיות הכחולות ללא הפסקה. לאחר הנצחון על שבדיה ובטח זה על גרמניה התחילו היפנים להאמין שיש סיכוי לראות הסטוריה הבוקר. כמה בנות יפניות בשולחן הפינתי צורחות 'גאמבארה ניפון' בכל פעם שהכדור נמתקרב לרחבת ה-16 של האמריקאיות. בהפסקה עדיין שוויון מאופס ונראה שכולם מרוצים מהתצוגה. ג'וניה, חבר יפני שמעשן בשרשרת לאורך כל המחצית טוען שהתוצאה לא חשובה הערב "אני רוצה שכולם ביפן יראו את הנאדשיקו נלחמות על המגרש ויזכרו שתמיד חייבים להמשיך ולנסות גם כשהכי קשה". נראה שכולם מייחסים לטורניר הזה קשר ישיר ליכולת של יפן להתגבר על האסון בצפון מזרח המדינה. 11 נשים יפניות משמשות הבוקר כנייר לקמוס להתמודדות של החברה היפנית עם עשרות אלפי הרוגים, מאות אלפי עקורים וכור גרעיני המאיים להרעיל את המדינה. הדלת נפתחת ועוד כמה צעירים שהתעוררו למחצית השנייה נכנסים. לפני שהם מספיקים לסגור את הדלת משב רוח חזק מעיף כמה כוסות מהשולחן הסמוך, כולם בספונטניות מתחילים לצעוק 'ניפון! ניפון!' הטייפון לא מעניין כרגע אף אחד.

המחצית השנייה נפתחת, השוערת האמריקאית זוכה לכמה מחמאות מהגברים במקום, הבנות היפניות מגיבות בקינטור ומזכירות שהנאדשיקו מצליחות בגביע העולם יותר מנבחרת הגברים היפנית, כולם מייד מסכימים שהכבוד מגיע לנאדשיקו. האוויר קצת יוצא מהמפרשים של הנוכחים בדקה ה-70, האמריקאיות מבקיעות ודקות ארוכות עוברות כאשר האנרגיה בבר דועכת. עשר דקות מאוחר יותר וג'וניה מחבק אותי כאילו אני הבקעתי את הגול עבור יפן. טעות של ההגנה האמריקאית ומסתבר שדרך הבושידו היפנית מוכיחה את עצמה. ההארכה היא סיפור מורט עצבים. האמריקאיות עולות שוב ליתרון והפעם הן מחזיקות בו חזק חזק. כולם צופים במסכים בשקט, אין יותר בדיחות ואין התחכמויות הבנות בפינה מדביקות אחת את השניה בבכי שקט ומתאמצות להתפלל ולעודד בשקט ובמקביל להציל את האיפור מהדמעות שיורדות מעיניהן. שלוש דקות לסיום והמקום מתפוצץ בשאגות של שמחה, יפן משווה והמקומיים חוגגים בטירוף. רכבת הרים של רגשות מעורבים מגיעה לשיאה בבעטות העונשין.

היפנים אף פעם לא מקניטים את היריב באירועי ספורט, אבל כשהאמריקאית מחטיאה את הפנדל הראשון נשמעות בבר קריאות שמחה מאופקות. היפניות עולות ליתרון ולאט לאט היפנים בבר מתחילים להבין שיש להם סיכוי לא רע לראות חלום מתגשם. לאחר שלוש החטאות של נבחרת ארה"ב מגיעה קומאגאי לבעוט מהנקודה הלבנה. חצי מהנוכחים מכסים את פניהם או מביטים בכל נקודה אחרת בחדר למעט המסך הגדול מעל הבר. היפנית מבקיעה וכולם מאבדים שליטה. עכשיו הבנות בוכות משמחה ביחד עם חלק נכבד מהגברים במקום. כמה צעירים פורצים החוצה לבוקר שכבר מאיר על מיאזאקי וקוראים בקול גדול ברחוב 'נאדשיקו ג'אפאן' בקריאות קצובות. הרבה זמן לא ראיתי יפנים כל שמחים, לפחות לכמה שעות או ימים הצליחו הנאדשקו להשכיח מעט מהציבור ידיעות על בשר בקר רדיואקטיבי ומאות יתומים מוכי טראומה. אם להאמין לג'וניה, זה באמת סיפור הסינדרלה המסוגל לתת דחיפה מורלית לכל מי שנאבק בתוצאות של אסון הטבע גם אם בסך הכל מדובר ב-11 נשים שרודפות אחר כדור. אם הניצחון הזה יעשה טוב למדינה השרויה כבר כמה חודשים בהלם מה טוב, בינתיים, צריך להתכונן לאתגר החדש שיגיע בשעות הערב – הטייפון הענק המאיים לבלוע את דרום יפן.

לאחר שינה חטופה אני מתעורר ליפן חדשה. כותרות עיתוני הבוקר שיצאו במהדורה מאוחרת מיוחדת מספרות על הנס הגדול. 'נצחון הרוח' מבשר לי העיתון מיאניצ'י בכותרת כחולה גדולה. לראשונה מזה ארבעה חודשים מפנות את מקומן ידיעות על הרס מוות וקרינה לכותרות מלאות תקווה וגאווה. ערוצי הטלוויזיה ממשיכים לאורך כל הבוקר והצהריים לראיין כל מי שיש לו קשר ערטילאי לנבחרת הנאדשיקו. הורי השחקניות, חברים לספסל הלימודים, השכנה של הקפטנית ואפילו מי שהיה מנהל בית הספר היסודי של אחת מהסמוראיות. כולם חוזרים ומדגישים את הרוח היפנית, המסורת והאמונה שתמיד צריך לתת את הכל גם כנגד כל הסיכויים. הנצחון בגמר הגביע הפך לנושא העיקרי לשיחה כאן במהלך יום שני, כאילו ממש מתאמצים כולם להשכיח ולו לרגע את הידיעות על צפון המדינה שנדחקו לשוליים של דיווחי החדשות. בטלוויזיה משדרים בפעם המליון שלוש מאות את השערים שהבקיעו היפניות בטורניר וכולם מקווים שגם בעוד ארבע שנים יקומו הנאדשיקו המיתולוגיות ויעוררו שוב את יפן מתרדמתה.

הוספת תגובה

• שם
• נושא / כותרת
• תוכן

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי האתר