המרכז הבינתחומי - הבסיס שעשה היסטוריה

מאת: יותם יקיר ובלהה הוכמן

תחילת מלחמת השחרור תפסה את חיל האויר הזעיר של צה"ל, ללא אף שדה תעופה אחד ממנו אפשר להמריא. בסיס חצור נכבש על ידי המצרים, בסיס תל-נוף נחשף והופצץ. גם בסיס שדה-דב ספג הפגזה כבדה יום למחרת הכרזת המדינה, ולמעשה יצא מכלל שימוש. איתור שטח חלופי, בו ניתן יהיה להקים שדה להמראות ולנחיתות הפך לצורך בהול. מלחמת השחרור כבר היתה בעיצומה, והקרבות התנהלו בכל החזיתות. במונחים של היום מדובר בעובדה שלא תיאמן, אך בתוך 10 ימים בלבד הוקם והוכשר שדה תעופה. רק בכללי המשחק המיוחדים של 1948 – מלחמת השחרור – זה כנראה היה אפשרי ואולי פשוט הכרחי.

ההחלטה להקים את הבסיס החדש דווקא בשטח הפרדסים שבין הרצליה לבין כפר שמריהו, היתה החלטה מהירה, אך שקולה ונבונה. ישראל עמיר (זבלודובסקי) מפקדו הראשון של חיל האויר, היום בגיל 95 עדיין מתגורר בהרצליה, מספר: "היה זה שטח אידיאלי. היו בו מבנים מוכנים למגורים (כ 20 צריפים שנבנו לעולים חדשים, חלקם קיימים עד היום - י. י.) ופרדסים רבים שבהם ניתן היה להסתיר ולהסוות את המטוסים. תצלומי האויר של אותה תקופה היו כל כך בסיסיים, שאפשר היה להניח בבטחון שהמטוסים לא יתגלו. מעל לכל, היה זה שטח מישורי, שהיה בעבר ביצה, ועליו ניתן היה להכשיר בחופזה מסלול להמראות ולנחיתות".

ראש מועצת הרצליה דאז, בן-ציון מיכאלי ז"ל, נעתר מיד לפניית הצבא להפוך את השטח העירוני לשדה תעופה עבור מטוסי חיל האויר. טרקטורים עלו על השטח והכשירו במהירות הבזק מסלול המראה. הגם שהמסלול המאולתר היה מסלול של אדמה וחול, והגם שהיו בו לא מעט מהמורות, הוא מילא את תפקידו נאמנה.

ישראל עמיר זוכר כיצד כבר ב2- ביוני 1948, קצת יותר משבועיים לאחר קום המדינה, יכול היה לדווח לראש הממשלה דוד בן-גוריון על כך שהשדה החדש מוכן וכשיר לפעולה. בשלב ההוא כבר היו מטוסי המסרשמידט, שהגיעו בינתיים מצ'כיה, כשהם מוכנים להזנקה, מוסווים היטב תחת עצי התפוזים, זאת לאחר שהועברו מבסיס תל-נוף, שפונה.
העובדה כי השדה בהרצליה לא הופצץ אף פעם עד תום המלחמה, מלמדת אולי כי המטוסים אכן הוסתרו היטב והבסיס לא נחשף.

נשיא המדינה עזר ויצמן, בראיון מיוחד ל"בין התחומים" משחזר בנוסטלגיה את התקופה. "לאחר המראה מהבסיס בהרצליה יכולנו אז להגיע עד לאשדוד, טווח לא רע באותם ימים. השדה היה סימפטי ונוח וריכז קבוצת טייסים ייחודית". ויצמן היה אחד הטייסים בטייסת 101 המיתולוגית, ולימים מפקדה. נשיא המדינה זוכר שהטייסת פעלה בהרצליה במשך כארבעה חודשים, בין יוני לספטמבר 1948. אחר כך, עברה לפעול מבסיס חצור – לאחר שהמצרים החלו לסגת ובסיס חצור, שחזר לשליטה ישראלית, היה במיקום טוב יותר. אבל, לעזיבת השדה בהרצליה היתה סיבה נוספת, אופיינית לנתוני אותם ימים: "פשוט הגיעה עונת הגשמים, ואלו הפכו את מסלול האדמה בהרצליה למסלול בוץ, שקשה היה להשתמש בו" מספר הנשיא ויצמן.

כבר למחרת היום, ב3- ביוני 1948, הותקפה שוב תל-אביב על ידי שני מטוסי דקוטה מצריים. הפעם, בשונה מפעמים קודמות בהם הותקפה תל-אביב מבלי שהיתה לכך תגובה של מטוסי קרב של צה"ל, המריא לעברם מטוס קרב ישראלי משדה התעופה החדש בהרצליה. בקרב אויר דרמטי, שהתנהל לעיני תושבי תל-אביב הנרגשים, הופלו שתי הדקוטות המצריות. "יש לנו מטוסי קרב" פשטה אז השמועה בכל מקום, והגאווה הלאומית היתה בשיאה.

טייסת 101, בפיקודו של מודי אלון התמקמה בבסיס החדש בהרצליה וממנו בוצעו המראות רבות לקרבות האויר של מלחמת השחרור. הטייסת בהרצליה כללה הרכב אנושי מרתק של קבוצת טייסים מיוחדת במינה. בתולדות חיל האויר, נקשרו לא מעט סיפורי גבורה וקרבות בשמה של הטייסת. למעשה, וגם זו עובדה שהיום נשמעת בלתי אפשרית, רק שלושה מתוך 18 הטייסים בטייסת היו ישראלים שגדלו וחיו בארץ. כל השאר, היו מעין "לגיון זרים" של טייסים יהודיים ממקומות שונים בעולם ומספר טייסים שלא היו יהודים. היו שם קנדים, אנגלים, אמריקנים, דרום אפריקנים והשלישייה "הישראלית": מודי אלון, סנדי ג'ייקובס ועזר ויצמן. המכנה המשותף היחיד לכולם היה אהבת הארץ ואמונה עזה ברעיון של שיבת העם היהודי לארצו.

השיחות בין הטייסים התנהלו בשפה היחידה שהיתה משותפת לכולם – אנגלית. עם זאת, קצב האירועים, הקרבות המשותפים וגאוות היחידה יצרה חברויות וקשרים אמיצים. "היינו הולכים כולנו לשתות יחד בקפה בהרצליה ג'" נזכר ויצמן. עם חלק מהאנשים נותר הנשיא בקשר עד היום, למרות שמרבית הטייסים הזרים עזבו את הארץ בתום מלחמת השחרור, ולאחר שחיל האויר החל לגדול ולהתבסס מעט.

מלאכת הגיבוש הלא-קלה של הטייסת בעלת ההרכב האנושי הייחודי, הוטלה על מודי אלון ז"ל, המפקד. עזר ויצמן: "מודי היה צריך להשתלט על קבוצה של טייסים מכל העולם, שהגיעו ממקומות שונים – מחיל האויר הבריטי, מארה"ב ומישראל. הוא עשה זאת בזכות אישיותו הבלתי רגילה, המדהימה והמרתקת".

מודי אלון נהרג בנובמבר 1948. מטוסו התרסק לא רחוק מהרצליה. בספרו האוטוביוגרפי "לך שמים, לך הארץ", מספר עזר ויצמן כיצד יצא לגיחה התקפית עם מודי אלון וכיצד, מסיבה שלא הובררה, נפל מטוסו של אלון והוא נהרג. עזר ויצמן זוכר כיצד אלמנתו של אלון, מינה, המתינה לו במשרדו כשהיא יודעת שאחד הטייסים נהרג, אך היא לא ידעה מי מהשניים. רק כשנכנס ויצמן למשרד התבררה לה האמת המרה.

לאחר שאלון נהרג מונה סיד כהן למפקד הטייסת. כהן, מתנדב מדרא"פ חזר לימים ועלה ארצה כד"ר סיד כהן, רופא. המפקד השלישי היה ויצמן עצמו.

זמן לא רב אחרי הקמת שדה התעופה הוקם בבסיס בהרצליה, במסווה של מפעל, בית הספר הראשון של צה"ל ללוחמה נגד מטוסים (נ"מ). המדריכים היו ישראלים ששירתו בצבא הבריטי במלחמת העולם השניה. החניכים היו תלמידי תיכון, עולים חדשים וניצולי שואה. אל"מ בוריס סניור היה המפקד הראשון של בסיס הנ"מ.
כבסיס נ"מ וכבית הספר ללוחמת נ"מ, פעל בסיס הרצליה למעשה עד שנת 1994, אז קיבל צה"ל החלטה להעביר את ביה"ס לנ"מ לנגב.

זמן קצר לאחר פינוי הבסיס, בע